ספרן. ספר. סיפור
ספרני המערך קוראים, מבקרים וממליצים
שכול וכשלון וזומבים : חמש מחברות ומילואים / אמיר חרש, יוסף חיים ברנר. עם עובד, תשפ"ה
בועז פולצ'ק, מנהל הספרייה לחינוך, כותב:
הספר שכול וכישלון וזומבים נכנס בסערה לעולם הספרותי בשנה האחרונה. סופר פחות מוכר אשר מעז להתמודד עם אחד הטקסטים הקנוניים אך השמורים לקוראי ח"ן של הספרות העברית ולערבב את איוב של תחיית הספרות העברית עם יצורי פנטזיה. על כך זכה אמיר חרש בפרס ספיר לשנת 2025.
אני אינני חבר בוועדת השיפוט של פרס ספיר ועל כן לא נשארה לי אלא בימה זו בכדי להביע את דעתי הצנועה על הספר.
בניגוד לכותרת, לא עוסק אמיר חרש ברומן האחרון אותו פירסם יוסף חיים ברנר, שנה לפני הרצחו, אלא מתוך המסגרת הצרה של האירועים שאפפו את רצח ברנר בין הראשון למאי 1921 שאז החלו הפרעות ביפו לבין ה 2 למאי יום הירצחו של הסופר וכמה מאלו שהיו עימו בבית יצקר בפרדסי יפו. מה שארך במציאות יום אחד, הופך בספר לאירוע של חודשים רבים שבו נצורים בני משפחות יצקר, שץ וכן ברנר ויוסף לואידור בבית, מוקפים במתים-חיים. נשיכתם לא רק שממיתה את הנשוך אלא מצרפת אותו אליהם, הפגחים (הלחם נאה של פגרים-חיים). במשך תקופה זו מתמודדים הנצורים עם התקפות הפגחים, הבדידות, הרעב וחוסר הידיעה מה עלה בגורל העולם סביבם והאם יכול לבא לעזרתם?
עד כאן מוצג בפנינו חידוש מעניין. אולם למעשה לא החליט חרש האם הוא יכול לחרוג מהמסגרת ההיסטורית או לדבוק בה. למרות מעשה הישועה האמיץ והפלאי שבו שניים מהנצורים הצליחו לברוח מהבית ולתפעל רכבת, שהגיעה עד חיפה בשביל להזעיק את הצבא הבריטי, חזר חרש למציאות ההיסטורית העגומה ונאלץ לאפשר לפגחים לרצוח את דרי הבית ולהשאיר בחיים בדרך לא מובנת את רבקה ורינה יצקר - שץ (למעשה הן לא היו בבית, הם יצאו לתל אביב עוד קודם הפרעות).
וכאן טמונה בדיוק בעייתו של הספר הזה. אם כבר לקחת רעיון חדשני, זרום איתו עד הסוף. לקורא לא ברור למשל מי הם הפגחים? הם לא ערבים מכיוון שבת שבע שץ מצטרפת אליהם ומוזכרים עוד כמה יהודים פגחים. אז אם כך מי הם ומה תפקידם? האם יש להם עולם פנימי, תפקידים או מחשבות? גם אם נשאר עם עולמם של הנצורים בלבד, מה התהליך שהם עוברים? האם תפקידו של המתח העלילתי הוא להפוך אותם ליוזמים, פעילים, בעלי תושיה? להוציא אותם מהמנטליות הגלותית של אנשי ספר (sefer) לאנשי ספר (sfar) חקלאים ולוחמים? וגם אם כן, מה זה אומר עלינו ולנו? האם נישאר עם השפה של העלייה השנייה (שגם בה חוטא חרש לפעמים באנכרוניזמים) אבל גם עם הדילמות והקונפליקטים של העלייה השנייה? האם גם ב 2026 עלינו להישאר עם האמירה האירונית שכמו היישוב העברי של 1920 הננו פגרים חיים, שהחלוציות והעברית והציונות לא מתו אבל גם חייהם אינם חיים פורחים ומשגשגים?
הרבה נטל על שכמו אמיר חרש. להיות ברנר, ולכתוב סוראליסטית ורומן פסיכולוגי ויצירת פנטזיה. אבל תפסת מרובה לא תפסת. נשארנו עם סיפור קריא שמסתיים בפתאומיות ותחושה שאולי אין כאן יותר מאשר עטיפה מעוצבת היטב.
רוצים לקרוא את הספר?
הספר נמצא לעיון בספריות המערך
מוזמנים לכתוב לבועז משוב על ההמלצה:
Boaz.Polcheck@biu.ac.il
