ספרן. ספר. סיפור

ספרני המערך קוראים, מבקרים וממליצים

אדם הראשון / אלבר קאמי. עם עובד, 1996

כנרת המר, מנהלת הספרייה לפילוסופיה, כותבת:

הפילוסוף והסופר אלבר קאמי נהרג בשנת 1960 בתאונת דרכים והוא בן 46. בילקוטו נמצא כתב יד של ספר שעליו עבד. 34 שנה לאחר מותו יצא הטקסט לאור, וזה הוא הספר "אדם הראשון".

"אדם הראשון" הוא אוטוביוגרפיה ספרותית. בן דמותו הספרותי של קאמי הוא ז'אק קוֹרמֶרי. הסיפור הוא על ילדותו ונעוריו של ז'אק באלג'יריה הצרפתית. עם מעברים להווה, אל ז'אק בשנות הארבעים לחייו. כשהוא מנסה להתחקות אחר חייו ואופיו של אביו שנפל במלחמת העולם הראשונה. 

איך הכול התחיל? לבקשת אימו ז'אק מבקר לראשונה בחייו בגיל 40 בקבר אביו בסן ברִייֶה שבצרפת. הביקור מעורר אותו לחקור, ולנסות להכיר את אביו. בסופו של דבר "הוא מוצא את ילדותו ולא את האב" (מתוך פנקס בו כתב קאמי הערות ותוכניות לספר. עמ' 240 ). 

ילדות זו עם האור שבה, היא שנתנה לו כוחות גם בהמשך חייו: 
"הוא נושם, על גבו הרחב של הים, נושם גלים-גלים, תחת נענועיה הרחבים של השמש, ויכול סוף-סוף לישון ולחזור אל ילדותו ...אל הסוד הזה של אור, של דלות חמה, שנתן לו כוח לחיות ולהתגבר על הכל " (עמוד 42). 

הוא אוהב את אימו אהבה שקטה ועצובה. אהבה שנושאת אופי דומה בילדות ובבגרות. אימו היפה, העדינה, החרשת למחצה. אימו שלא יודעת קרוא וכתוב. אימו ששכלה את בעלה כשז'אק היה בן שנה ואחיו הגדול בן 5. אימו שעברה לגור עם ילדיה הקטנים עם אמא שלה ואחיה, אימו שעבדה כמנקה וכובסת בבתי אחרים. אימו שצר עולמה בגלל החרשות והאנאלפביתיות. 

ז'אק בולט כילד חכם ותאב חיים. מר בֵּרַנַאר, המורה שלו בבית הספר היסודי מזהה את כישוריו, ומשכנע את סבתו, ראשת המשפחה, לאפשר לו להיבחן כדי לקבל מלגה וללמוד בתיכון. פעולת המורה שינתה את מהלך ילדותו וחייו. 

ז'אק מבקש להימלט מן האלמוניות, מחיים של עוני ושל בערות. נראה שאלבר קאמי אכן התקדם מכל הבחינות אל הדברים אליהם שאף, אך הוא מרגיש צורך להכיר את הבסיס של חייו ולהשאיר זיכרון למשפחתו: 
"לעקור את המשפחה הענייה הזאת מגורל העניים שנגזר עליה: להימחות מההיסטוריה בלי להשאיר כל עקבות. 
האילמים. 
הם היו ועודם גדולים ממני." (מתוך הפנקס לספר- עמ' 242). 

נסיים ברגעי אושר של חבורה, טוגנים, ים ושמש: 
"בעונת הרחצה היה מוכר טוגנים מפעיל יום-יום את הכירה שלו. לרוב לא היה לחבורה הקטנה די כסף אפילו למנה אחת. כשאחד הילדים היה לו במקרה המטבע הנחוץ, היה קונה לו חרוט של טוגנים ופוסע אל החוף מתון-מתון, ואחריו הפמליה האומרת כבוד של חבריו, ומול הים, בצִלה של סירה ישנה מפורקת, היה תוקע את כפות-רגליו בחול וצונח על אחוריו, ידו האחת אוחזת את החרוט זקוף היטב והאחרת חוֹפה עליו שלא יאבד חלילה אפילו אחד מהפתיתים הפריכים הגדולים. ואז, כך היה הנוהג, היה מכבד כל אחד מחבריו בטוגן אחד ויחיד, והם היו אוכלים בחרדת-קודש איש-איש את המעדן החם והמבושם בשמן חריף שהופרש לו...כשתמה הסעודה...היו רצים בשמש העזה אל הקצה המערבי של החוף...ועוד רגע כבר היו במים, ושחו בתנועות נמרצות ומגושמות, וקראו קריאות... והתחרו זה עם זה מי מיטיב יותר לצלול או מאריך יותר לשהות תחת המים. הים היה נוח, חמים, השמש היתה רכה עכשיו על הראשים הרטובים, וזוהר האור מילא את הגופים הצעירים האלה בעליצות שעוררה אותם לצעוק בלי הרף. להם היו החיים והים, העולם העניק להם את מיטב מותרותיו, והם לקחו ונהגו בהם בפזרנות, כמו שועים הבטוחים בעושרם שאין דומה לו." (עמוד 50-52).

רוצים לקרוא את הספר?
הספר נמצא לעיון והשאלה בספריות המערך

מוזמנים לכתוב לכנרת משוב על ההמלצה:
Kineret.Hammer@biu.ac.il

חזרה לתפריט ראשי